כל הפוסטים

״אין לי זמן״ זה משפט ששמעתי משלוש נשים שונות באותו השבוע.ובאמת, קל להבין למה. החיים עמוסים. כשיש ילדים, עבודה, זוגיות וכל המשימות שלא נגמרות, הלו״ז מתמלא מעצמו. בתוך כל זה, הרבה פעמים אנחנו פשוט נדחקות הצידה. זה לא קורה ביום אחד. זה מצטבר. עוד יום שאין בו מקום לעצמך, עוד שבוע שבו הכול דחוף יותר ממך, עוד תקופה שבה את מתרגלת להיות האחרונה בתור של עצמך. ואז בשלב מסוים זה כבר מרגיש כמו עובדה. אין לי זמן. אבל זמן הוא לא רק משהו שיש או אין. זמן הוא גם משהו שאפשר לייצר. לא תמיד בגדו

מרגע שאנחנו הופכות להיות אמהות, משהו במבנה של החיים משתנה. רוב היום, ולפעמים גם הלילה, מוקדש לצרכים של מישהו אחר. יש בזה הרבה אהבה ומשמעות, אבל בתוך כל זה קורה עוד משהו בשקט. אנחנו מתחילות לזוז אחורה, לאט, כמעט בלי לשים לב. אנחנו דוחקות את עצמנו לתחתית סדר העדיפויות, כי יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם. הילדים, מטלות הבית שלא נגמרות, העבודה, הזוגיות אם נשאר בכלל זמן לזה. וחוסר השינה לא בדיוק עוזר לראות דברים בבהירות. החיים נהיים עמוסים, מלאים, אבל לפעמים גם קצת מרוקנים. ואז עובר

האם אנחנו באמת פועלים רק מתוך העבר שלנו, או שיש כיוון פנימי שמושך אותנו קדימה? אלפרד אדלר היה רופא, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט יהודי אוסטרי, ומייסד זרם הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. הוא פעל בתחילת המאה ה־20, אך הרעיונות שפיתח ממשיכים להשפיע עד היום על תחומי החינוך, ההורות והאימון האישי. סיפור חייו מסביר הרבה מהתפיסה שפיתח. בילדותו סבל ממחלות קשות, התקשה ללכת ואף כמעט איבד את חייו בעקבות דלקת ריאות. הוא חווה על בשרו תחושת חולשה ונחיתות. במקום להישאר מזוהה עם המקום הזה, הוא בחר ללמוד

בלי טלפון. בלי ליווי. רק אמון אחד גדול בי. אמון חיצוני ואמון פנימי. זה קרה הרבה בזכות אבא שלי. האמונה שלו בי, היכולת שלו לסמוך עליי ולשחרר אותי חופשי בעולם. אבל גם בזכות אמא שלי, שאפשרה את זה. שהסכימה ונתנה לי ללכת, למרות שזה לא היה דבר רגיל שהורים עשו אז, וגם לא בהכרח עושים היום. מצאתי את עצמי מסתובבת לבד בלונדון במשך שתים עשרה שעות קונקשן. זכרתי איך לקחת את הטיוב, איך להגיע ל־ Covent Garden , ואיך לאכול שוב את תפוח האדמה הממולא שאכלתי שם חמש שנים קודם. לא היה לי טלפון. לא ח

אני לא רגשנית בדרך כלל.אז למה זלגו לי דמעות של אושר כשהתקשרו לבשר לי מ־ מכון אדלר שאני סוף סוף מוסמכת? התחלתי ללמוד שם לפני שלוש וחצי שנים.זה היה אחד האתגרים המשמעותיים שצלחתי. לא פעם חשבתי לפרוש באמצע. היו רגעים של ספק, של עומס, של עייפות. במיוחד בתקופת הסטאז’, שהייתה אינטנסיבית ומאתגרת מאוד. למדתי הרבה במהלך החיים. אני לומדת נצחית.אפילו התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה ומזרח אסיה, עם התמחות בסינית, לא היה מאתגר כמו הלימודים האלו. ובכל זאת המשכתי.המשכתי כי באמת רציתי את זה.כי כ

יש רגעים בחיים שבהם משהו משתנה מבפנים, עוד לפני שמשהו זז בחוץ.רגע אחד שבו מחשבה אחת מתחלפת באחרת, והרגע הזה משנה את כל המהלך. אני זוכרת בדיוק את הרגע הזה בלידה הראשונה שלי. שעות של צירים, עייפות, כאב, וקול פנימי שחוזר שוב ושוב ואומר:״את לא מסוגלת לעשות את זה. זה גדול עלייך. זה קשה מדי״. ואז, בבת אחת, משהו התהפך. המחשבה התחלפה במחשבה אחרת לגמרי: ״את הולכת ללדת עכשיו״. הרגע הזה לא הגיע מתוך רוגע או ביטחון.להפך. הוא הגיע מתוך מציאות לא פשוטה בכלל. הדופק של העובר התחיל לרדת, והצו

גלגל החיים הוא כלי אימוני שמאפשר לי לעצור לרגע ולהביט על החיים שלי ממעוף הציפור. לא דרך בעיה אחת נקודתית, אלא דרך תמונה רחבה של כל התחומים שמרכיבים את היום־יום שלי. הרעיון פשוט: החיים שלי מורכבים מכמה מעגלים מרכזיים – קריירה או עסק, זוגיות, אימהות, משפחה, חברויות, פנאי, בריאות, והתפתחות אישית.כשהכול רץ, קל מאוד להתמקד רק במה ש“לא עובד” כרגע, ולהתעלם מאזורים אחרים שמבקשים תשומת לב. איך משתמשים בגלגל החיים בפועל? אני מזמינה אותך לקחת כמה דקות של שקט. לעבור על תחומי החיים השונים

לפני שעברתי לגור בספרד שמעתי על האתגר של יצירת חברויות חדשות בגיל מבוגר, וחשבתי שעבורי זה לא יהיה אתגר. אני? תמיד הייתי חברותית, מתחברת לכל אדם. אין מקום, מסגרת או תקופה בחיים שלא היו לי בהן חברות וחברים. אפילו שמעתי 3 פעמים מאנשים שונים שאני הדבק שמחבר בין אנשים. אני הקמתי קהילת אמהות בחופשת הלידה השניה שלי בשכונה. למה שזה יהיה מאתגר? הופתעתי לגלות שגם לי זה לא היה פשוט. הייתי עם שני ילדים קטנטנים, אחת ממש תינוקת. בלי משפחה ובלי חברות מכל החיים, במקום חדש. הגענו למקום שנח

במהלך קורס האימון שלמדתי במכון אדלר קיבלנו תרגיל ראשון ומשמעותי:לאמן אדם מחוץ לקורס, במשך שלוש פגישות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי מתאמן “אמיתי”, לא כחלק מתרגול בכיתה, אלא מישהו שמגיע עם מצוקה, סיפור חיים, ותחושת תקיעות עמוקה. כך פגשתי את בן. בן, מתכנת בן 50, חיפש עבודה כבר שנה שלמה.שנה של שליחת קורות חיים, ראיונות בודדים, ואינספור דחיות.כשהוא הגיע אליי, הוא היה על סף ייאוש. הוא היה משוכנע שבגילו כבר אין לו סיכוי למצוא עבודה בהייטק.והאמת? הטענות שלו נשמעו לגמרי הגיוניות.