בפעם הראשונה שטיילתי לבד בעולם הייתי בת 17

בלי טלפון. בלי ליווי. רק אמון אחד גדול בי. אמון חיצוני ואמון פנימי.

זה קרה הרבה בזכות אבא שלי. האמונה שלו בי, היכולת שלו לסמוך עליי ולשחרר אותי חופשי בעולם. אבל גם בזכות אמא שלי, שאפשרה את זה. שהסכימה ונתנה לי ללכת, למרות שזה לא היה דבר רגיל שהורים עשו אז, וגם לא בהכרח עושים היום.

מצאתי את עצמי מסתובבת לבד בלונדון במשך שתים עשרה שעות קונקשן. זכרתי איך לקחת את הטיוב, איך להגיע ל־Covent Garden, ואיך לאכול שוב את תפוח האדמה הממולא שאכלתי שם חמש שנים קודם.

לא היה לי טלפון. לא חכם ולא טיפש. רק אני, עיר זרה, ותחושה אחת גדולה של חופש.

ידעתי שאני יכולה לעשות בדיוק מה שאני רוצה. לשוטט, להיכנס לחנויות, לשבת רגע ולהסתכל על אנשים. וידעתי גם שאדע לחזור בזמן לשדה ולהספיק את הטיסה. הייתה שם תחושה עמוקה של עצמאות ומסוגלות. תחושה שאין גבול למה שאני יכולה לעשות.

בדיעבד אני מבינה כמה כוח יש לאמון שמישהו נותן בך.

לפעמים כשמישהו באמת מאמין בך, זה כל מה שאת צריכה.האמון הזה משקף לך בחזרה את הכוחות שכבר קיימים בך.כשמישהו רואה אותך באמת, רואה את היכולת, את האומץ, את הבשלות, זה יכול להספיק בשביל שינוי מחשבתי קטן אחד. כזה שפותח דלת.

וברגע אחד הכול מרגיש אפשרי.כי הפכת את מה שנראה לא אפשרי, לאפשרי.

אני פוגשת את זה גם היום בתהליכי אימון. לפעמים כל מה שאישה צריכה הוא מרחב שמאמין בה לפני שהיא מאמינה בעצמה. מישהי שמחזיקה עבורה את הידיעה שהיא יכולה. ומשם מתחילה תנועה.