יש שלב כזה שבו מתחילות השאלות

מרגע שאנחנו הופכות להיות אמהות, משהו במבנה של החיים משתנה. רוב היום, ולפעמים גם הלילה, מוקדש לצרכים של מישהו אחר. יש בזה הרבה אהבה ומשמעות, אבל בתוך כל זה קורה עוד משהו בשקט. אנחנו מתחילות לזוז אחורה, לאט, כמעט בלי לשים לב.

אנחנו דוחקות את עצמנו לתחתית סדר העדיפויות, כי יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם. הילדים, מטלות הבית שלא נגמרות, העבודה, הזוגיות אם נשאר בכלל זמן לזה. וחוסר השינה לא בדיוק עוזר לראות דברים בבהירות. החיים נהיים עמוסים, מלאים, אבל לפעמים גם קצת מרוקנים.

ואז עוברות כמה שנים. הילדים גדלים, משהו משתחרר. יש יותר מרווח נשימה, לפעמים אפילו זמן, וזה לא תמיד מרגיש כמו הקלה. לפעמים זה מרגיש כמו ואקום. דווקא שם מתחילות לעלות שאלות, כאלה שאולי היו שם גם קודם, אבל לא היה להן מקום.

מה איתי? מה עכשיו? אני עושה את מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים, בקריירה? מה עושה לי טוב?

אלה שאלות לא פשוטות. הן יכולות לבלבל, לערער, לפעמים גם להפחיד. אבל דווקא הרגעים האלה הם לא בעיה שצריך לפתור, אלא הזדמנות לעצור רגע, להקשיב, ולדייק את עצמך מחדש. לא רק בתור אמא או בתור בת זוג, אלא בתור האישה שאת היום.

כי את כבר לא מי שהיית לפני כמה שנים. עברת דרך, צברת ניסיון, השתנית, והחיים שלך יכולים להתעדכן יחד איתך. זה לא חייב להיות שינוי גדול. לפעמים זה מתחיל בשאלה אחת כנה, במחשבה שלא דוחקים הצידה, בצעד קטן שמרגיש נכון. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל תנועה.

מסקרן אותי לשמוע, אם את אמא לילדים שכבר קצת גדלו, האם גם אצלך הגיע רגע כזה של שאלות מחדש?

ובתמונה, התינוקת שהיום כבר ילדה, ועדיין מצחיקה אותי כל יום 💜