כשאין לך זמן לעצמך, מה באמת עומד מאחורי זה

״אין לי זמן״ זה משפט ששמעתי משלוש נשים שונות באותו השבוע.ובאמת, קל להבין למה. החיים עמוסים. כשיש ילדים, עבודה, זוגיות וכל המשימות שלא נגמרות, הלו״ז מתמלא מעצמו. בתוך כל זה, הרבה פעמים אנחנו פשוט נדחקות הצידה.

זה לא קורה ביום אחד. זה מצטבר. עוד יום שאין בו מקום לעצמך, עוד שבוע שבו הכול דחוף יותר ממך, עוד תקופה שבה את מתרגלת להיות האחרונה בתור של עצמך. ואז בשלב מסוים זה כבר מרגיש כמו עובדה. אין לי זמן.

אבל זמן הוא לא רק משהו שיש או אין. זמן הוא גם משהו שאפשר לייצר. לא תמיד בגדול, לא תמיד בצורה מושלמת, אבל כן בצורה מסוימת. לפעמים זה לא שינוי דרמטי ביומן, אלא שינוי קטן בהחלטה.

באימון עם אחת מהנשים האלה גילינו משהו מעניין. היא כן יכלה לפנות לעצמה זמן קבוע למשהו שהיה חשוב לה. זה לא דרש מהפכה. זה דרש שיחה אחת ברורה עם בן הזוג, והצבה של הזמן הזה כמשהו שהוא חלק מהחיים שלה, לא משהו שנדחק לסוף אם יישאר מקום.

וברגע שזה קיבל מקום, זה פשוט התחיל לקרות.

זה לא שהעומס נעלם. החיים נשארו מלאים. אבל משהו בתפיסה השתנה. הזמן הזה כבר לא היה אופציה. הוא הפך להיות חלק מהשגרה שלה.

הרבה פעמים מה שעוצר אותנו הוא לא רק העומס, אלא זה שלא נתנו לעצמנו באמת רשות להיות גם בתוך סדר העדיפויות שלנו. כל עוד זה מרגיש כמו מותרות, זה תמיד יהיה הדבר הראשון שיידחה.

ולקחת זמן לעצמך זה לא מותרות. זה מה שממלא אותך, מחזיר לך אנרגיה, ומאפשר לך להיות בתוך החיים שלך לא רק בתפקוד, אלא גם בנוכחות.

אם המשפט ״אין לי זמן״ מוכר לך, אולי שווה לשאול את עצמך שאלה קצת אחרת. לא האם יש לך זמן, אלא איפה כן אפשר ליצור לעצמך רגע קטן קבוע שהוא רק שלך.

לפעמים, משם מתחילה תנועה.