הרגע שבו המחשבה מתהפכת: מ״אני לא מסוגלת״ ל״אני עושה את זה״

יש רגעים בחיים שבהם משהו משתנה מבפנים, עוד לפני שמשהו זז בחוץ.רגע אחד שבו מחשבה אחת מתחלפת באחרת, והרגע הזה משנה את כל המהלך.

אני זוכרת בדיוק את הרגע הזה בלידה הראשונה שלי.

שעות של צירים, עייפות, כאב, וקול פנימי שחוזר שוב ושוב ואומר:״את לא מסוגלת לעשות את זה. זה גדול עלייך. זה קשה מדי״.

ואז, בבת אחת, משהו התהפך.

המחשבה התחלפה במחשבה אחרת לגמרי:״את הולכת ללדת עכשיו״.

הרגע הזה לא הגיע מתוך רוגע או ביטחון.להפך. הוא הגיע מתוך מציאות לא פשוטה בכלל.

הדופק של העובר התחיל לרדת, והצוות הרפואי הודיע שאם הלידה לא תתקדם בתוך חמש דקות, יעברו ללידת ואקום.שמעתי כבר סיפורי זוועות ממקור ראשון על לידת ואקום, וידעתי בלב שלם שזה משהו שאני לא מוכנה לעבור.

באותו רגע הבנתי שאין לי לאן לברוח.אני חייבת ללדת עכשיו, עם הכוחות שלי.

כשהמחשבה משתנה, גם הגוף מגיב

השינוי המחשבתי הזה לא נשאר רק בראש.הוא יצר שינוי מיידי בגוף.

וכך פלג, בני הבכור, נולד.

יצאתי מהלידה המומה.לא רק מהלידה עצמה, אלא מהשאלה שחזרה אליי שוב ושוב:איך בכלל הצלחתי לעשות את זה?

כמה כוחות, תעצומות ואיכויות נפגשו שם ברגע אחד, בלי שתכננתי, ובלי שידעתי שיש לי גישה אליהם בכלל.

זו חוויה שאפשר להבין באמת רק אם חווים לידה.אבל משהו בה חורג הרבה מעבר לרגע הזה.

כל אישה היא סופר־וומן, גם אם היא לא יודעת את זה

כשיצאתי מחדר הלידה והסתכלתי על נשים אחרות במחלקה, הרגשתי כלפיהן פליאה עמוקה.כמעט יראה.

כאילו כל אחת מהן היא סוג של סופר־וומן,רק שהיא – וגם הסביבה שלה – לא תמיד יודעות את האמת הזו עליה.

עם הזמן הבנתי שזה לא רגע ששייך רק ללידה.זה רגע שחוזר שוב ושוב בחיים.

הרגע שבו אנחנו מצליחות לשנות מחשבה אחת בסיסית –ומשם נולדת פעולה חדשה,וממנה משתנה גם המציאות.

זה קורה גם מחוץ לחדר הלידה

בחיים עצמם יש אינספור רגעים כאלה:בזוגיות, בקריירה, באימהות, בהחלטות גדולות, וגם ברגעים שקטים ופנימיים.

רגעים שבהם אנחנו עוברות מ״אני לא יכולה״ל״אני עושה את זה״.

בתהליך אימון איתי אנחנו לא מייצרות קסמים,אבל אנחנו כן יוצרות תנאים.

תנאים שבהם אפשר להגיע לפריצות מחשבתיות,לפגוש עוצמות שלא ידענו שטמונות בנו,ולהרחיב את עצמנו ואת האפשרויות שעומדות בפנינו.

לא כי הפכנו למישהי אחרת,אלא כי העזנו לפגוש את מי שהיינו שם כל הזמן.